ולסיום

אז אחרי ששתיתי לשוכרה, אכלתי המון אורז ושעועית שחורה כי זה האוכל שהכי נפוץ שם וכמובן בשר אדום, פזזתי לרקע מוזיקה ברזילאית וגמגמתי בפורטוגזית הגיע הזמן לחזור לארץ הקודש, לשניצל ולפירה של יום שישי בצהריים :).

במשך 12 שעות טיסה בכיתי.... עם כל אהבתי למשפחה ולארץ רציתי להשאר שם עוד כי פשוט לא היו לי צרות.

אבל לא היתה ברירה הייתי חייבת לחזור, התקציב לא הותיר לי ברירה אחרת ואז ישר מצאתי עבודה, התחלתי ללמוד ועשיתי את הבלוג הראשון שלי!

ולכל מי שמתכוון להגיע לברזיל , כדאי לבוא מוכנים וללמוד לפחות ריקוד שורות אחד כדי להיות בעניינים :)

(לקוח מ-youtube)

ריו דה ז'נרו

לריו הגעתי שבוע לפני השיבה חזרה לארץ, השתדלתי לנצל כל רגע . בקרתי בחופים המוכרים קופקבנה - הידוע בצורת הגלים שיש על מדרכת הטיילת שלו (בתמונה) ואיפנמה. הכדורעף הוא ספורט נפוץ שם ונורא נחמד לצפות בגברים הברזילאיים החטובים משחקים :) בנוסף היו אמנים שיצרו מהחול כל מיני צורות של בתים, אנשים וזה היה מרהיב לעין .

כל יום יש מסיבה במקום אחר, העיר הזאת שמה את תל אביב בכיס הקטן. יש איזור של שכונות עניות , פאבלות, שבימי ראשון היו עושים שם מסיבות מאורגנות לתיירים אך לא מומלץ להגיע לשם לבד בגלל שגרים שם אנשים שאין להם מה להפסיד ומוכנים לעשות הרבה בשביל כסף.

בסמוך לריו יש את הקורקובדו אליו מגיעים ברכבת הרים, זהו פסל עצום של ישו שנמצא פסגת של הר המשקיף על ריו הרגשנו כמו נמלים ליד הפסל והנוף משם השאיר אותי עם פה פעור- הביקור באתר הוא בגדר חובה לתיירים. אני מקווה שהתמונות הבאות יעבירו אפילו מעט מהתחושות שאני חשתי.

מורו דה סאו פאולו

אין לי מילים לתאר את האי הזה, אם יש מקום שאני הכי רוצה לחזור אליו זה מורו. עד כדי כך שאפילו חשבתי שכשיהיה לי בן אני אקרא לו מורו על שם גן העדן הזה.

מורו נמצא במרחק של כשעתיים שיט במעבורת מסלבדור, המעבורת זו הדרך הכי מהירה להגיע לאי אבל לא הכי נעימה, לכל מושב במעבורת צמודה שקית... הם יודעים שלכולם יהיה צורך להקיא במהלך השיט, אני החלטתי שאני אעמוד בזה בגבורה וישר ארדם עד שנגיע לאי ואכן הצלחתי להרדם באופן מפתיע וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי לבד, כולם יצאו לסיפון להקיא.
הגענו היישר לחוף השני , אמרו לנו ששם האכסניות הכי טובות וששם יש את המועדון היחיד באי. שבועיים הייתי באי, אכלתי אסאי לראשונה, ניסיתי ללמוד לרקוד סמבה- לא בהצלחה יתרה ושתיתי שייקים מוזרים ומעורבבים בקשאסה.

גן עדן עד כדי כך שהכרתי שם שתי ישראליות ששכנו על האי במשך 10 חודשים, מתמכרים למקום הזה.

במורו עשינו סיור חופים ובו נתקלנו גם בחוף הורוד , חוף בוצי שצבעו ורוד. יש שמועות שבריא למרוח אותו על העור.

ליד המגדלור היה מקום שנקרא תיאטרו שם היו הופעות של המקומיים.

במורו שמעתי לראשונה שיר ששרה להקה בשם revelacao , למרות שאני לא מבינה את רובו הגדול של השיר עד היום הוא מלווה אותי ונמצא ברשימת ההשמעה הקבועה שלי. לחיצה על התמונה תביא לצפייה בשיר (לקוח מ-youtube).

סלבדור

מהאיגוואסו עלינו לצפון ברזיל, לאיזור הבאהיה ושהיינו באכסנייה בסלבדור , בירת האהיה.

המליצו לנו לא לשהות הרבה זמן בעיר משום שקרו בה מקרי אלימות רבים ולכן בחרנו להשאר בה במשך שלושה ימים כי היא בכל זאת יפה ומסקרנת.

האוכלוסיה בבאהיה מושפעת מהתרבות האפריקאית. מדי יום שלישי היה מתקיים מעין קרנבל ברחובות. מקומיים ותיירים היו צועדים בשיירה אחרי קבוצת מתופפים וכולם רוקדים ושמחים.

כל הבתים צבועים בצבעים שונים מה שעושה את הטיול ברחובות להרבה יותר מעניינים ומגוונים.

העוני באיזור ניכר, בכל רגע נתון ניגש אלינו חסר בית לבקש נדבה או לחילופין חסרת בית הריונית או שמחזיקה תינוק ביד ומבקשת אוכל או כסף, המראות לא קלים. רוב המקומיים עובדים בעבודות כפיים, סבלות בעיקר או מוכרים בכל מיני ירידים ושווקים.

בכל מקום מרכזי היו קבוצת נערים ששיחקו קפוארה ואי אפשר שלא לעצור ולצפות בהם ובתנועות גוף, סוג של ריקוד. היה מדהים לראות איך המקומיים חיים בצניעות אך מאושרים מכל רגע, אולי זה בגלל כמות הקשאסה (סוג של אלכוהול המיוצר מקני סוכר) שמכניסים לתוך הקפיריניה שכולם שותים שם...

ברזיל... לה לה לה לה לה לה לה

הלוואי והייתי יכולה להרחיב על כל מקום שהייתי בו, אך אני בוחרת להתמקד בארץ שאהבתי מכל והיא ברזיל שבירתה ריו דה ז'נרו ברזיליה. את הטיול בברזיל התחלתי באוגוסט 2005 במפלי האיגוואסו שנמצאים בגבול שבין ארגנטינה לברזיל, במקום 275 מפלים שגובהם עד 70 מטר , מפלים מרהיבים וקשה מאוד להאמין למראות האלה כשנמצאים שם , הרעש העצום של המפלים רק מעצים את ההרגשה. יש אפשרות לשוט בסירה קטנה ולהתקרב ממש למפלים אך חששתי מזה. המקום שהכי אהבתי בברזיל הוא האי מורו דה סאו פאולו על הסיבות לכך ארחיב בהמשך.

נראה כמו חלום.....

חלפו כבר כמעט 5 שנים ועדיין לא עובר יום שאני לא נזכרת או מדברת על הטיול ההוא בדרום אמריקה.

ילדה, אחרי צבא, מעולם לא עזבה את הבית ליותר משבוע, מאוד אוהבת את האוכל של אמא, יום אחד מחליטה לארוז את הפקלאות ולטוס לטיול לחצי שנה.

לא משנה כמה דברתי על זה, זה אף פעם לא נמאס.
הבלוג הזה משמש כפרוייקט מסכם של הסדנא "הבלוג הראשון שלי" במחלקה לתקשורת ומוקדש לחוויות הבלתי נשכחות שחוויתי.